חִירְבֶּה  خربة

פלורה מלינש فلورا ملينش

אוצרת: גליה גור זאב قيّمة: غاليا غور زئيف

 
 

* ערבית לאחר העברית العربية بعد العبرية

האמנית פלורה מלינש חוקרת את סביבת מגוריה באמצעות הצילום. גם בתערוכה זו היא שבה אל אתרים שנצרבו בזיכרון ילדותה, וחוזרת אליהם כאל מרחבים טעונים - מקומות שבהם נוף יומיומי וחיים אזרחיים מתקיימים לצד היסטוריה מודחקת.

בשבתות נהגו מלינש ואביה לצעוד במסלול קבוע - מביתם שביד אליהו אל כפר שלם. בדרכם חלפו על פני מה שנהוג לכנות “חִירְבֶּה”. המונח, שהפך שגור בעברית המדוברת, מתפקד לא רק כתיאור פיזי של הריסות, אלא גם כמסמן לשוני המנתק את השרידים מהקשרם ההיסטורי והפוליטי. ברחבי הארץ פזורים מבנים מסוג זה; שרידי כפרים פלסטיניים שתושביהם נעקרו, גורשו או נמלטו במהלך מלחמת 1948. רבים מהם נטמעו בנוף הישראלי כאתרים "טבעיים", שקופים, נעדרי סיפור.

מתחם קבר השייח׳ סלאמה אבו האשם, שעל-פי המסורת היה בן לוויתו של מוחמד, שימש כמסגד הכפר סלמה (לימים כפר שלם). הכפר, ששכן בין יפו לדרך הים, התפתח סביב האתר הקדוש. בשנת 1948 נכבש סלמה על ידי כוחות ההגנה; תושביו גורשו או נמלטו, ולא הורשו לשוב. על אדמותיו הוקמו לימים שכונות וערים יהודיות. המבנה, שנותר על כנו בשל קדושתו, הפך לשריד מבודד - עדות חומרית לנוכחות שנמחקה מן המרחב הציבורי והזיכרון הקולקטיבי.

כיפת הקבר נושאת את עקבות קרבות 1948: חורי פגזים הפעורים בכיפות ובקירות, זכר לכיבוש הכפר ולהרס שבא בעקבותיו. 

עולים חדשים, שהגיעו מאירופה, מתימן, מפרס ומעיראק, שוכנו ברכוש הערבי הנטוש. בשנת 1957הוקם במקום מועדון שמשון, שקיים חוגים ופעילויות לילדי השכונה ופעל במשך מספר שנים.

מלינש חוזרת שוב ושוב אל מתחם הקבר, בשעות שונות ובעונות מתחלפות. החזרה העיקשת נובעת הן מרצון לפענח את המשיכה שהיא חשה כלפיו, והן מתוך שאיפה להתחקות אחר זיכרון ילדות שליווה אותה שנים רבות, נוף ילדותה, עוד בטרם הכירה את ההיסטוריה הטמונה בו.

ההליכה סביב הקבר מכתיבה גם את אופן ההתבוננות. המבנה האטום כופה מסלול הליכה היקפי, שבו הגוף והמצלמה של מלינש, נעים מבלי לחדור פנימה. פעולה חזרתית ומעגלית זו מקבלת אופי פרפורמטיבי, טקסי, מדיטטיבי, כמו דתי. התיעוד של מלינש פועל בתוך תנאים אלה: הוא מתעכב על מה שניתן לראות, ועל מה שנמנע מן העין. צילום הפנים מתאפשר רק דרך חרכים - מבט מציצני, חושף קירות עבים ותקרות קמורות, לצד שכבות של גרפיטי וכתובות. הוונדליזם, החודר מן החוץ פנימה, מעיד על הפקרת המקום ועל אובדן המעמד המקודש שהיה לו בעבר.

בסמוך למבנה מוצב שלט של עיריית תל אביב המכריז על הקמת ״פארק טבע עירוני קהילתי״, שמטרתו שימור והשבת צמחייה מקומית. השלט מציג נרטיב אקולוגי-קהילתי המנותק לחלוטין מן ההיסטוריה של האתר. היעדר ההתייחסות אינו מקרי: זהו חלק ממנגנון ממסדי רחב של מיתוג מחדש, הסדרה ונירמול - תהליך שבו מרחבים של עקירה והרס מתורגמים לשפה של טבע, פנאי ושיקום. כך מתאפשרת מחיקה סימבולית של העבר והחלפתו בנרטיב אחר, ״מוסכם״.

גם הצמחייה עצמה משתתפת בתהליך זה: צמחי צבר ועצי זית, הטעונים במשמעויות סיבוליות ומזוהים גם עם נוף פלסטיני, צומחים פרא סביב המבנה ומאיימים לכסות אותו כליל. באביב מתמלא האזור בירוק; פרחי בר פורצים מבין האבנים. תהליכי צמיחה וכיסוי אלה פועלים בו-זמנית ככוחות של חיים והתחדשות וכוחות של הסתרה והשכחה.

עבודתה של מלינש אינה מבקשת "לשחזר" את העבר או למלא את החלל, אלא להתעכב על תנאי הראייה עצמם: על מה שנוכח ומה שנעדר, על מה שמתועד ומה שמודחק. דרך פעולה צילומית איטית וחוזרת, היא מציפה את המתח בין הנוף כפי שהוא נראה היום לבין ההיסטוריה שהוא נושא. היסטוריה שאינה נעלמת, אלא ממשיכה לפעול מתחת לפני השטח.

  ״חִרְבֶּה״ (בערבית: خِرْبَة ) פירושה חורבה - שרידי יישוב או מקום נטוש והרוס; בהקשר המקומי, לרוב שרידים של כפרים פלסטיניים שננטשו או נהרסו במהלך 1948

על האומנית והאוצרת:

פלורה מלינש

פלורה מלינש, ילידת 1970 תל אביב, היא צלמת הפועלת מתוך עיסוק מתמשך בזיכרון, מרחב ושאריות חומריות של נוף מוכר. למדה ארבע שנים במחלקה לצילום ב"מנשר לאמנות "ולומדת כיום לתואר שני בתוכנית הבינתחומית באמנויות באוניברסיטת תל אביב. עבודותיה הוצגו בתערוכות קבוצתיות בישראל, ובהן "בין השמשות" בגלריה כברי (2026), וכן בתערוכת יחידה בגלריה חנינא "יד אליהו שכונה” (2025), שעסקה בשרידי שכונת ילדותה. בביקורת על התערוכה כתב אבי פיטשון כי עבודותיה "לוכדות רגעי חסד שעומדים להיעלם" וכי "בפריימים הטובים מגיחה נשמה יתרה". לצד פעילותה כאמנית-צלמת, מלינש היא חברת הגלריה השיתופית אלפרד.

גליה גור זאב 

גליה גור זאב ילידת 1954, היא צלמת ואוצרת. בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל ואונ׳ חיפה. ממקימות גלריה לימבוס מקום לצילום .  הציגה תערוכות יחיד וקבוצתיות במוזיאונים וגלריות בארץ ובעולם, בין היתר במוזיאון ת״א לאמנות, מוזיאון ישראל בירושלים ומוזיאון פ״ת לאמנות. 

עבודותיה נמצאות באוספים מוזיאליים ופרטיים, כגון מוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון ת״א לאמנות, אוסף הכנסת והמוזיאון היהודי בניו-יורק. 

גור זאב אצרה תערוכות צילום ביניהן את עדות מקומית, התערוכה לצילומי עיתונות, רטרוספקטיבה לצלם בנו רותנברג, מצב משפחתי:  רלי אברהמי 

ואבנר אברהמי במוזיאון א״י, קווי הגנה בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב.  

זוכת פרס ז׳ראר לוי מטעם מוזיאון ישראל, פרס עידוד היצירה ופרס לאון קונסטנטינר לצילום מטעם מוזיאון ת״א.