Good-Enough Death
מישל פלטניק
אוצרת: אורטל מור
ALFRED EXPRESS #1 / 10.03.2012 - 13.03.2012
המסך נפתח.
על גג בטון שטוח ניצב הלוחם, אוחז בפגיון, תנועותיו איטיות ומסוגננות. כמו מתוך חלום הוא נע, מוביל מחול אלים בינו לבין רוח רפאים, חרבו מנסה לחדור לבשרה המדומיין. שש נשים לבושות שחורים מביטות אל זירת הקרב, אל האמן הלובש לבן. רוח הרפאים שותתת דם.
העבודה 'דיוקן עצמי כלוחם' מוקרנת על פסל מוקטן, מיניאטורה. היא מייצרת יחסי גומלין בין מחזה לחלל, יחסים בהם נולד הצופה כ"רואה" והיא, בתגובה, נולדת מחדש כ"מה שנראה". רפלקסיה ממולכדת: אנו חובשים על פנינו מסיכה חברתית, צופים בנשים הצופות באמן המחופש ללוחם. ברגע חמקמק של הזדהות, הדם אינו (רק) דם שנשפך על הבמה. מבטנו מתלכד במבטן של הנשים, מתאבל איתן על מותנו. רוח הרפאים מתבוססת בדמנו ואין לנו יכולת לפעול או להשפיע על המתרחש. כצופים המתבוננים במותם אנו נותרים תמיד בחוץ.
בה בעת, מעשה הרצח של רוח הרפאים הוא גם עדות לסכסוך הפנימי בנפשו של האמן, כממשות וכתפקיד. שפיכת הדם כאירוע היא רגע השיא במאבק בין אדמה לבין שמיים, בין הלוחם לבין השחקן, מאבק המתרחש על רקע סירובו של פלטניק, במסעו לשומקום, לנטוש את היסוד הנקבי. מאבק המביא בהכרח לפיצול אכזרי, לדיסוציאציה המהדהדת את יחסו האכזרי של המלט לאופליה.
אי אפשר רק להיות או רק לא להיות. אי אפשר רק לחלום או רק להתעורר למציאות, להתקיים כרוח או להיות נוכח כגוף. פלטניק, במאבקו הבדיוני ברוח הרפאים, מתווה לצופים בהצגת חייו (ומותו) מרחב ביניים ויניקוטיאני באופיו; כזה המאפשר חוויה והתנסות בתשוקה, על שיאיה ומעמקיה, מבלי שתצא משליטה. השליטה מושגת במעשה האמנות עצמו, בניסיון למשמעות[1].
כמו המלט, פלטניק נאלץ לבחור במוות. נדמה כי קולן של האימהות השחורות הכריע.
כפי שאינני יכולה לאהוב במקומך, לישון במקומך, לנשום במקומך.
אינני יכולה למות במקומך.
יכולה להתנסות במותך, אך לא במותי שלי.
אורטל מור
[1] Winnicott, D.W. 1971, Therapeutic Consultations in Child Psychiatry, Hogarth Press and the Institute of Psycho-Analysis, London.