קרקעית הקן| نهير برانوفيتش
תערוכת יחידה לאמנית נהיר ברנוביץ' نهير برانوفيتش
אוצר: ציבי גבע | قيّم: تسيبي غيفع
* ערבית לאחר העברית العربية بعد العبرية
מִקְּצֵה הַקֵּן נוֹפֶלֶת
קַרְקָעִית הַקֵּן
אֵין-קַרְקָעִית
קֵן-קַרְקָעִית
נהיר ברנוביץ'
התערוכה של נהיר ברנוביץ' והעבודה עליה, היא כמהלך של שיחה פנימית, הלך נפש, קווי מתאר רועדים, המהדהדים זה את זה, מנסים ליצור קונטור יציב למחשבה. אולי כמו לנסות לתפוס רוח, או את תנועת המחשבה: "מה זה רוצה להיות כל זה?"
איך הדברים יתקרשו, יעשו מוצק, בתוך המסע הזה, שבו אינך דורך פעמיים באותו נהר?
ברנוביץ' עשתה את הדברים. היא בנתה את הפנטזיות שלה, ניסתה לתת להן צורה, למצק את הבלתי ניתן לקיבוע, את הנייד המשתנה הזה, את תנועת הרוח.
הרישומים הפכו לאובייקטים, פסלים, או למבנים שמשנים את חלל הגלריה, מגיבים אליו, מטפסים על קירותיו. המדרגות מרחפות כמו סולם יעקב, אל החלון או אל השמיים שבין אפור לכחול. הן אינן מובילות למקום, אלא מופיעות כמעין ייצוג של משאת נפש, ביטוי פלסטי-ארכיטקטוני, צליינות חילונית של שאיפת הרוח לעבר איזה נשגב, שחומק תמיד מהשגתנו, שהוא שם למעלה, אולי אנלוגי ביטוי: "למעלה מכוחי".
והגופים האליפטיים המוחלקים, המהדהדים את הצורות המושלמות או הציפורים הכמעט מופשטות של ברנקוזי, גופים אווירודינמיים, אניגמטיים, תפזורת של מעין חלוקי נחל שהמים ליטשו בתנועה אינסופית, שלמויות שמחזיקות בתוכן סוד, שאינן מונחות לעינינו בכדי להתפענח. הן אולי יותר כאניגמות, שחומקות משיום מילולי. אלמנטים נוספים מוצבים כאן לפנינו, וגם הם אינם מבקשים להתפרש במילים ואינם מבקשים הסבר.
דברים הם תכלית הדברים.
ברנוביץ' כותבת, ואני מבקש לפתוח מקום למילים שלה, שהן כפרפרזה על דברים שכתב פעם המשורר והצייר הסוריאליסט אנרי מישו: "אני כותבת בכדי לשוטט בתוכי".
הפרגמנטים שלה מהרהרים את הפרויקט הגמור, היפהפה, המונח לפנינו.
ציבי גבע
*
הסנונית בונה את קינה בין הקיר לתקרה, כמו הייתה התקרה הקרקע של הקן.
התעופה מבנה את חוש ההתמצאות שלה. מהי קרקע עבור הציפור? הרי היא לא יכולה פשוט ליפול. אם תיפול, היא תעוף.
קיימת התופעה של "ציפורים מתאבדות", שניגשות לקצה של בניין, "מתאבנות", ונושרות מטה, בתנועה כל כך לא אופיינית להן. אולם זוהי תופעה שבגדר יוצאת מן הכלל.
התעופה היא מיומנות נלמדת, תרבותית. הציפורים נולדות בקן, ולומדות לעוף מתוכו תוך התבוננות וחיקוי. באופן טבעי, רק גוזל יכול ליפול, לפני שלמד לעוף.
האם יש גוזל מגודל, ציפור בוגרת שלא יודעת לעוף? התשובה היא לא, כי היא לא תשרוד. הברירה הטבעית דואגת לכך שתופעה כזו פשוט לא קיימת.
כאשר הציפור עפה היא אחת עם עצמה, אחת עם העולם. כאשר ציפור נופלת, היא נופלת מחוץ לציפוריות. הטבע אוסף את כל אותם גוזלים שלא למדו לעוף, עוטף אותם בקיני מוות.
דימינו שאנו ציפורים, שאנו אחד, אדם-ציפור. דימינו וצייצנו. האמנו שיש כנפיים לדברים. רוממנו אותם בעוד שנפלנו לקן השפה, מרוטי נוצות. הנפילה, שקדמה לכל ציוץ, הוסתרה בסבך הקן.
והרי זה כמעט ביטחון.
נהיר ברנוביץ'
من حافة العُشّ تسقط
أرضيّة العُشّ
لا-أرضيّة
عُشّ-أرضي
نهير برانوفيتش
إنّ معرض نهير برانوفيتش والعمل عليه هو بمثابة مسارٍ من حوارٍ داخلي، حالةٍ نفسية، وخطوطِ ملامحَ مرتجفةٍ يتردّد صداها بعضها في بعض، في محاولة لخلق كونتورٍ ثابتٍ للفكرة. ربّما يشبه ذلك محاولة الإمساك بالريح، أو بحركة التفكير ذاتها: «إلى ماذا يريد كلّ هذا أن يصير؟»
كيف ستتصلّب الأشياء، وتغدو مادّةً صلبة، داخل هذا المسار الذي لا تطأ فيه النهر ذاته مرّتين؟
برانوفيتش فعلت ذلك. لقد بنت فانتازياتها، وحاولت أن تمنحها شكلًا، أن تُكثّف ما لا يمكن تثبيته، هذا المتحرّك المتغيّر، حركة الريح.
تحوّلت الرسومات إلى موضوعات، إلى منحوتات، أو إلى بُنى تغيّر فضاء المعرض، تتفاعل معه، وتتسلّق جدرانه. السلالم تحلّق كسُلَّم يعقوب، نحو النافذة أو نحو السماء الواقعة بين الرمادي والأزرق. إنها لا تقود إلى مكانٍ ما، بل تظهر كتمثيلٍ لتوقٍ داخلي، كتعبيرٍ تشكيلي-معماري، حجٍّ علمانيّ لتطلّع الروح نحو نوعٍ من السموّ، الذي يفلت دائمًا من منالنا، ذاك الذي هناك في الأعلى، وربّما يوازي التعبير: «أعلى من قدرتي».
أمّا الأجساد البيضوية المصقولة، التي تُحيل إلى الأشكال الكاملة أو الطيور شبه المجرّدة عند برانكوزي، فهي أجساد هوائيّة، لغزيّة، نثرٌ من حصى كأنّ الماء صقلها بحركةٍ لا نهائية؛ كياناتٌ تحمل في داخلها سرًّا، لا تُوضَع أمام أعيننا كي تُفكَّك. لعلّها أقرب إلى ألغازٍ تفلت من التسمية اللفظية. عناصر إضافية تُعرَض هنا أمامنا، وهي أيضًا لا تطلب أن تُفسَّر بالكلمات ولا تسعى إلى شرح.
الأشياء هي غاية الأشياء.
برانوفيتش تكتب، وأنا أطلب أن أفتح حيّزًا لكلماتها، التي تأتي كإعادة صياغة لما كتبه ذات مرّة الشاعر والرسّام السريالي هنري ميشو:
«أنا أكتب لكي أتجوّل في داخلي».
شذراتها تتأمّل المشروع المكتمل، الجميل، الموضوع أمامنا.
تسيبي غيفع
*
تبني السُّنونو عشَّها بين الجدار والسقف، كأنّ السقف هو أرضُ العشّ.
الطيران يُشكِّل حاسّةَ التوجّه لديها. ما هي الأرض بالنسبة للطائر؟ فهو لا يستطيع ببساطة أن يسقط. وإن سقط، فإنه يطير.
توجد ظاهرة تُسمّى «الطيور المنتحرة»، تقترب من حافة مبنى، «تتحجّر»، ثم تهوي إلى الأسفل، في حركة غير مألوفة لها إطلاقًا. غير أنّها ظاهرة استثنائية.
الطيران مهارة مُكتسبة، ثقافية. تولد الطيور في العشّ، وتتعلّم الطيران منه عبر الملاحظة والتقليد. وبشكلٍ طبيعي، وحده الفرخ يمكن أن يسقط، قبل أن يتعلّم الطيران.
هل يوجد فرخ بالغ، طائر ناضج لا يعرف الطيران؟ الجواب لا، لأنه لن ينجو. فالانتقاء الطبيعي يضمن ألاّ توجد ظاهرة كهذه أصلًا.
حين يطير الطائر يكون واحدًا مع ذاته، واحدًا مع العالم. أمّا حين يسقط الطائر، فإنه يسقط خارج الطيرانية. الطبيعة تجمع كلّ تلك الفِراخ التي لم تتعلّم الطيران، وتلفّها بأعشاش موت.
تخيّلنا أنّنا طيور، أنّنا واحد، إنسان–طائر. تخيّلنا وزقزقنا. آمنّا بأنّ للأشياء أجنحة. رفعناها فيما سقطنا نحن في عشّ اللغة، منزوعي الريش. السقوط، الذي سبق كلّ زقزقة، اختفى في تشابك العشّ.
وهذا، في نهاية الأمر، يكاد يكون أمانًا.
نهير برانوفيتش
על האמנית והאוצר:
נהיר ברנוביץ' (1992) היא אמנית רב-תחומית הפועלת בציור, פיסול וכתיבה, בוגרת "המדרשה" (B.Ed.FA) ובעלת תואר שני מחקרי מהחוג לתרבות באוניברסיטת תל אביב. היא חברת גלריה אלפרד וזוכת פרס הצטיינות אמנותית מטעם המדרשה, אשר הציגה בתערוכות ובתוכניות שהות אמן בינלאומיות, ביניהן בפולין, אנדורה וישראל. עבודתה משלבת עשייה אמנותית עם מעורבות חברתית וחינוכית, לצד כתיבה ופרסום שירה.
ציבי גבע (1951) הוא מבכירי האמנים בישראל ובעל השפעה בינלאומית רחבה. הוא הציג בתערוכות יחיד במוזיאונים מובילים וביניהם מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב והביתן הישראלי בביאנלה בוונציה (2015), עבודותיו נכללות באוספים יוקרתיים כמו ה-MoMA וה-Jewish Museum בניו יורק. גבע הוא פרופסור לאמנות וזוכה פרסים רבים, בהם פרס סנדברג ופרס מפעל חיים מטעם משרד התרבות.
عن الفنّانة والمنظم
نهير برانوفيتش (1992) فنانة متعدّدة المجالات، تعمل في الرسم، النحت والكتابة.
خرّيجة «همدرشا» (B.Ed.FA)، وحاصلة على درجة ماجستير بحثي من قسم الثقافة في جامعة تل أبيب. هي عضوة في غاليري ألفرد، وحاصلة على جائزة التميّز الفني من «همدرشا». شاركت في معارض وبرامج إقامة فنية دولية، من بينها في بولندا، أندورا وإسرائيل. تجمع أعمالها بين الممارسة الفنية والانخراط الاجتماعي والتربوي، إلى جانب الكتابة ونشر الشعر.
تسيبي غيفع (1951) هو من أبرز الفنانين في إسرائيل، ويتمتّع بتأثير دولي واسع. أقام معارض فردية في متاحف رائدة، من بينها متحف إسرائيل، متحف تل أبيب والجناح الإسرائيلي في بينالي البندقية (2015). تضمّ أعماله مجموعات مرموقة مثل متحف الفن الحديث (MoMA) والمتحف اليهودي في نيويورك. غيفع أستاذ للفن، وحاصل على جوائز عديدة، من بينها جائزة ساندبرغ وجائزة الإنجاز مدى الحياة من وزارة الثقافة.