דגרוטייפ: יומן עבודה
דפנה גזית
אוצרת: טל יזרעאל
28.09.2012 - 06.09.2012
דגרוטייפ: יומן עבודה היא תערוכת יחיד של האמנית דפנה גזית, שבה היא משתמשת באחת מטכניקות הצילום הראשונות, דגרוטייפ, אשר פותחה במאה התשע עשרה – עידן הגילויים החלוציים בצילום. בטכניקה זו הדימוי מונצח על גבי לוח נחושת המצופה ביודיד הכסף, ולאחר חשיפתו של הלוח הדימוי מפותח באדי כספית. גזית חוזרת ומחיה בעבודתה את חדוות הגילויים של המאה התשע עשרה, כשהדגרוטייפ היתה טכניקה מתפתחת וסוגת אמנות חדשה, וטוענת אותה בפואטיקה עכשווית.
התערוכה היא בעת ובעונה אחת יומן עבודה ויומן אישי. גזית מייעדת לכלי הביטוי שלה תפקיד כפול: היא מפנה אותו אל העולם שלה כמראה אך גם מתבוננת בעולם דרכו כמבעד למשקפת. היא ניגשת אל כל צילום בגישה מחקרית כמעט, ושומרת תיעוד של האופן שבו צילמה כל פריים. כצופים בסדרת עבודותיה אנחנו מצטרפים אל תהליך הנסיינות. בניגוד לעיתונות צילום לחובבים שבה מצוינים פרטים טכניים לצד כל צילום כראיה ליכולותיו הווירטואוזיות של הצלם ועושר ציודו הטכני, גזית משתפת אותנו בכל שלבי התהליך לפרטיו, גם בתוצאות שלכאורה אינן מוצלחות טכנית והן דווקא אלה הנושאות בחובן ליריקה ויזואלית. שולי הדימוי מתמוססים לפעמים ומרחפים על פני לוח המתכת. היא מצלמת פורטרטים ואובייקטים מסביבתה הקרובה ומראות מחלונה. אחד מהתצלומים המרגשים בתערוכה הוא תצלום שולחן ערוך באפלולית אל מול אור מסמא המגיע מחלון החדר. התצלום מתכתב היטב עם תכונות הראייה האנושית, ומשחזר רגע המוכר לכולנו ביציאה מחושך לאור כשהעין עדיין אינה מסתגלת להבדלי תאורה קיצוניים. התצלום גם מתכתב עם אחד מההליוגרפים (תהליך שקדם לדגרוטייפ) הראשונים, "שולחן ערוך לארוחה" מ־1829, שבו נראות צלליות הכלים על גבי השולחן הערוך.
ג'ון צ'רקובסקי כותב בספרו "Mirrors and Windows: American Photography since 1960" כי עם הפיכת הטכניקה הצילומית לנגישה יותר במאה העשרים, איבד הצלם את מעמדו כקוסם וכמאחז עיניים. ואכן עד ראשית המאה העשרים מלאכתו של הצלם הייתה בבחינת כמעט אלכימאי, הלוכד את המציאות במכשיריו, ובאמצעות סדרת תהליכים כימיים שנעשו הרחק מעין הקהל נותן למציאות העתק ויזואלי שאפשר לאחוז. גזית מנסה להשיב את הקסם אל הצילום, אך היא מתפקדת כקוסם והקהל גם יחד, היא מתפעמת מן התוצאות וחוזרת שוב ושוב אל אותם מושאי צילום ומפנה אליהם את מצלמתה.
"אור הוא אמן שקט, אשר ללא עזרתו של האדם מעצב על משטח כסף בוהק, את תוכניתו האלומותית של דאגר" כתב ג.פ. סימון ב־1839. זה היה קטע השירה הראשון אשר נכתב על צילום.
צפייה בדגרוטייפים היא תהליך פעיל, כמעט משחקי. הדימוי מתעתע בצופה ונראה באופן ברור אך ורק בזוויות מסוימות, ותוך כדי חיפוש הדימוי, דמותו של המתבונן משתקפת בלוח המתכת המבהיק כך שדמותו של הצופה הופכת לחלק מהעבודה. צפייה מעין זו מכתיבה ממד אישי. הדגרוטייפים מראשיתם היו כלי ביטוי חד־פעמי ורגיש: בשל רגישות הלוח לתנאי הסביבה הם נשמרו בקופסה או נרתיק (Case) והכתיבו התבוננות אישית. כשגזית בוחרת בדגרוטייפ היא בעצם מזמינה אותנו להתייחדות עם כל אחד מהדימויים בפני עצמו. יתרה מזאת הטכניקה שבחרה אינה מאפשרת שכפול, ובכך כל דימוי נותר מעשה יצירה חד־פעמי: המתבונן חוזה למעשה בהשפעה הישירה של האור שפגע בלוח הצילום המקורי, זהו דימוי ללא תיווך. ואכן סדרת עבודות זו מזמינה אותנו להציץ באופן אישי אל רגעים שבריריים חד־פעמיים מתוך עולמה של האמנית.