מעשה בדוכיפת
רותם ריטוב
אוצרת: הדס רשף
06.07.2012 - 07.06.2012
חיים נחמן ביאליק מספר על שלמה המלך אשר "בָנָה לוֹ הַרְחֵק בַּמִּדְבָּר, עִיר חֲמוּדוֹת וְשַׁעֲשׁוּעִים" שאליה נהג לטוס על גבו של נשר לבן, אדיר, חזק וארוך כנפיים, זו העיר תדמור. יום אחד בדרכו לעיר תדמור, "וְהַשּׁמֶשׁ הִכָּהוּ עַל רֹאשׁוֹ, וַיִּיעַף מְאֹד וַיִּתְעַלָּף, כִּמְעַט נָפַל אָרְצָה". מלך הדוכיפתים ולהקתו ראו את הדבר ובאו לעזרת המלך שלמה, "וַתֵּרוֹמְנָה הַדּוּכִיפַתִּים וַתְּרַחֵפְנָה כֻלָּן מִמַּעַל לְרֹאשׁ שְׁלֹמֹה, וַתַּשֵׁקְנָה כַנְפֵיהֶן אִשּׁה אֶל אֲחוֹתָה, כָּנָף אֶל כָּנָף, וַתִּהְיֶינָה כְּסֻכָּה וּכְעָנָן לְרֹאשׁ הַמֶּלֶךְ, לְהָצֵל לוֹ מֵרָעָתוֹ". בתמורה להצלתו ביקש שלמה המלך לגמול לדוכיפתים בנדיבות. מלך הדוכיפתים הגאוותן ביקש: "יֻתַּן נָא לְכֻלָּנוּ צִיצוֹת זָהָב, עֲטָרוֹת לְרָאשֵׁינוּ!" שלמה המלך הסכים, אך הזהיר כי בקשה זו תביא עליהם רעה. ואכן ציידים גילו את הזהב שעל ראשם והחלו לטבוח בהם עד שכמעט הכחידו אותם. חזר מלך הדוכיפתים למלך שלמה, הודה ביהירותו, וביקש להשיב את המתנה. ענה המלך שיוריד מראשם את הזהב, אך זכר להם חסד והותיר לראשם ציצת נוצה, ו"תִּשְׁקֹטְנָה הַדּוּכִיפַתִּים בְּקִנֵּיהֶן, וַתִּפְרֶינָה בָאָרֶץ, וַתְּשׁוֹטֵטְנָה לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד".
ביום חמישי 29.5.08 הכריז הנשיא שמעון פרס על בחירת הדוכיפת כציפור הלאומית של מדינת ישראל, לאחר הצבעה שבה השתתפו מאות אלפי ישראלים. הדוכיפת גברה על ציפורים כפשוש, חוחית, צופית ואף על הנשר שהגיע רק למקום השביעי.
במקביל, ובלי להיכנס לשום תחרות, מקננת בארץ הקודש ציפור ירוקה, ה"דררה" (דררת קְרָמֵר), מין של תוכי אשר חלוציו ברחו בשנות השמונים מחוות מגדל ציפורים בשרון, ומאז נפוצו לכל עבר, עד אשר נהיו דיירות קבע, דחקו מינים מקומיים והשתלטו על אזורי מחיה רבים.
במאה התשע עשרה תבעו היסטוריונים גרמנים את המונח "נדידת העמים" אשר מתאר את הגירת השבטים הגרמאניים והסלאביים בין המאות הרביעית והתשיעית באירופה, אך תופעת נדידת עמים היא תופעה המתרחשת באופן עקבי לאורך ההיסטוריה, בשל מצוקות כלכליות או מלחמות באזורים גיאוגרפיים שונים.
מעשה בדוכיפת, תערוכתה של רותם ריטוב, מאגדת נקודות המתייחסות למקומיות, הגירה, התיישבות ועוד, באופן רגיש ומורכב: בכניסה לתערוכה ניצבת בענק העבודה השחיינים: במבט ראשון נראית כתשבץ "שחור ופתור" ענקי ובו דימוי של שחיינים בים. במבט שני, אין אלו שחיינים כי אם חיילים שוכבים בשוחות, מתוך תמונה שהופיעה בכתבת סיקור על אימוני יירוט של מערכת כיפת ברזל.
המסקינטייפ, בסיס עבודות המאחזים, הדררות והדוכפתים, הוא מצע בעל מטענים תוך־אמנותיים, עוד מימי דלות החומר של משה גרשוני ומיכל נאמן. פסי המסקינטייפ בגוונים שונים של צהוב תעשייתי מתפרצים באופן מטפורי על קירות הגלריה, נאחזים ומנכסים אותה.
התערוכה מעשה בדוכיפת ביקשה לבחון מיתוסים, אגדות ומורשת מקומית אל מול המציאות הכה מורכבת של מדינת ישראל.