החפלה האחרונה

גיא לוי / ויקי סקנדריון / תמיר צדוק / טל שוחט

אוצרת: שרי גולן

06.06.2019 - 06.07.2019


 


החפלה האחרונה

הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן (Agamben) טוען כי על מנת ליצור הווה ועתיד חדשים, יש לקרוא באופן ביקורתי את העבר ולפקפק בהשפעותיו. ברוח זו, בתערוכה, מקיימים ארבעה אמנים ישראלים עכשוויים, דיאלוג מורכב עם ההיסטוריה של תולדות האמנות המערבית ביחס לזהותם ה"ישראלית-מזרחית". העבר אליו מתייחסים האמנים הוא זה המתואר בתולדות האמנות המערבית, כפי שהן נלמדות בישראל, על-אף שורשיהם המזרחיים וחרף הימצאותם במזרח התיכון. דרך העבודות בתערוכה מעלים האמנים שאלות העוסקות בעמדתם כלפי מזרחיותם, יחסם לתולדות האמנות המערבית ומערכת היחסים הסבוכה שמקיים עולם האמנות הישראלי עם עולם האמנות המודרני והאירופוצנטרי.

טל שוחט מציגה עבודת וידאו ועבודת צילום. "סעודה", עבודת הוידאו, היא מחווה פמיניסטית, מזרחית וביקורתית ליצירה "הסעודה האחרונה" של דה וינצ'י. בעבודה נראית סעודה בהשתתפות נשים בלבד, "חפלה" מזרחית בישיבה על גבי שטיחים. הנשים אוכלות בידיהן, בתנועות מוגזמות המדגישות סממנים שמביעים, לכאורה, תשוקה, שחרור ומיניות. הביקורת בעבודה מופנית הן כלפי תולדות האמנות המערבית והן כלפי ייצוגים אשר נחשבים מזרחיים ואוריינטליסטיים כיום.

בנוסף, שוחט מציגה תצלום בשם "מונה בשמלה שחורה" שמהווה מחווה ישירה אך מהופכת לציור "לאס מנינאס" של ולאסקז. בציור המקורי, מתוארת הנסיכה אינפנטה מרגריטה מספרד, מוקפת משרתות ובני משפחה. בצילום של שוחט, הנסיכה היא למעשה ביתה של האמנית, מונה, נצר למשפחתה הפרסית. סביבה עומדות נשות המשפחה כאשר הדמות השמאלית ביותר היא אימה של שוחט, כלומר הסבתא. במקום לעמוד בחדר מפואר וחשוך יחסית בארמון ספרד הדמויות ניצבות במרכזו של מטבח תעשייתי לבן. היפוך חזק נוסף שמתקיים בעבודה הוא צבע השחור של השמלה שלובשת מונה, לעומת האינפנטה בשמלתה הלבנה. היפוך זה שולח את הצופה לרפרנס נוסף מתולדות האמנות המערבית: היפוך הכלב הלבן בציור "ונוס מאורבינו" של טיציאן לחתול השחור בציור "אולימפיה" של מאנה. זאת כאשר כל נשות המשפחה הסובבות את מונה לבושות באלגנטיות בשמלות וחצאיות לבנות לעומת אימה אשר לבושה בשמלת בית "פשוטה" אשר אינה לבנה ואינה שחורה.

גיא לוי מתאר בציורי השמן שלו, המשתמשים בהומור שחור ובגרוטסקה, סביבה ים תיכונית "אוריינטליסטית", המאופיינת באווירת הילולה ססגונית מהולה בתחושת "ארמגדון". הדיאלוג של לוי עם תולדות האמנות אמביוולנטי: מחד גיסא, לוי יוצר מחוות ציוריות שונות בהשראת האקספרסיוניזם הגרמני, מאטיס, פיקאסו ואמנים מערביים נוספים, ומאידך גיסא, עבודותיו מביעות ביקורת חברתית דרך בחירת הדימויים.

באחת מעבודותיו המרכזיות בתערוכה, "אל אניסאט מן אל בצרה" (בתרגום ישיר מערבית: העלמות מבצרה) ישנה מחווה לציור "העלמות מאבניון" של פיקאסו. בציורו המקורי, פיקאסו מושפע מהאמנות הפרימיטיבית ומצייר את נשות הבורדל מאבניון כמעט כפסלים או מסכות אפריקאיות. זו הייתה חלק ממגמה אוריינטליסטית שלטת באותה תקופה שהרבתה להציג את נשות המזרח כבעלות מיניות אקזוטית ופראית. בציורו מציג לוי את נשות בצרה העירקיות באופן שחושף בצורה גלויה ומודעת את האוריינטליסטיות שלהן. ראשית, הן אינן פסלים אפריקאים אלא נשים בשר ודם. שנית, הן נשים "מזרחיות" בצורה מובהקת. שאלת האוריינטליזם אף מתחדדת אל מול העמוד היווני בצד ימין של הציור שמחובר לקשת המאפיינת את הארכיטקטורה המוסלמית - שילוב זה מדגיש את החיבור בין תרבות המזרח לתרבות המערב.

 ויקי סקנדריון מציגה גוף עבודות המורכב מציורים ופסלים. הדמויות הנשיות בציוריה מזכירות פסלי צלמיות פריון עתיקות כמו גם איקונות נוצריות. הדמויות מצוירות בצבע שמן חום, "בוצי" ודשן על גבי משטחי פרספקס לבנים ובוהקים. ביצירתה מפגישה סקנדריון, דרך החומרים בהם היא משתמשת, את ייצוגה של דמות האישה הלבנה-טהורה המקובל בתולדות האמנות עם האישה ה"פראית". הנשים בציוריה מופיעות עירומות, בוציות וגופניות. הן נראות כאלילות עבות בשר, "גדולות מהחיים".

 גוף העבודות הפיסולי שמציגה סקנדריון כולל פסלים עשויים "ליפות" (סוג של צמח מטפס) המשמשות בדרך-כלל לרחצה ולקרצוף הגוף. השימוש בחומר זה מתכתב עם שאלות ביקורתיות אודות "ניקיון" הגוף המזרחי הנשי שנתפס בעבר כ"טמא" לעומת הגוף ה"לבן" והמערבי. הפסלים מאזכרים אברי מין נשיים וכן מתכתבים עם מושג "הבזות" כפי שטבעה אותו קריסטבה (Kristeva). הליפה, בהיותה כלי רחצה האופייני בשיוכה ההיסטורי ל"נשות המזרח", סימלה מקום אינטימי, מוצנע ואורתודוקסי בחייה של ה"אישה המזרחית". בפסליה של סקנדריון לעומת זאת, מתפרצות תשוקות, גרוטסקה ומיניות לצד הופעתם של סודות חבויים, הן מבחינת הדימוי והן מבחינת החומרים הפיסוליים עצמם.

תמיר צדוק מציג עבודת וידאו ועבודת צילום שבשתיהן מופיעים מוטיבים של "מזרחיות" ו"ערביות" כפי שהופיעו באמנות הישראלית בתקופת הקמת "בצלאל" של שץ בראשית המאה ה-20. בתקופה זו, התבסס ייצוג דמותו של ה"מזרחי-ערבי" כנקודת מוצא מומצאת ביחס להיסטוריה של האמנות הישראלית. בעבודת הוידאו "הציירים" יוצר צדוק פרפרזה על סיפור המרגלים המקראי ועל הייצוג האוריינטליסטי שלו. בעוד שניים מאחייניו של האמן מגלמים את המודלים של סיפור המרגלים, מופיע הוא עצמו באותה סצנה בדמות אחד הציירים. צדוק משחק "משחק כפול" במסגרתו הוא לוקח חלק פעיל בסיטואציה, אולם גם מתבונן בה במבט ביקורתי חיצוני.

לצד עבודת הוידאו צדוק מציג תצלום המתאר "שטיח מעופף" שאליו קשורים בלוני הליום לבנים. העבודה צולמה בהקשר לתערוכתו "עוטף עזה" (שהוצגה באזור בשנת 2018) שהעלתה רפרנס עכשווי לבלוני התבערה שהציתו את שדות אזור עוטף עזה. צדוק מתייחס לדימויי השטיח האוריינטליסטי שייצגו את המזרח לעתים קרובות באמנות ובספרות המערבית. למעשה, השטיח המופיע בתצלום עשויי מנייר ולכן מעלה את שאלת האותנטיות לעומת הזיוף. במקום שבו מושלכים עפיפוני תבערה, מהווה השטיח המעופף של צדוק גם פנטזיה לירית למחוות שלום בין העמים השונים ובין מזרח למערב.

נראה שהמשותף לכל העבודות בתערוכה הוא מבט ביקורתי המופנה אל העבר האמנותי-מערבי, בעל התפיסה האוריינטליסטית. יחד עם זאת, ניתן גם לראות בעבודות נקודת מבט אופטימית המבקשת לגשר בין הזהות המזרחית-ערבית לישראליות היהודית הרב-תרבותית. התערוכה "החפלה האחרונה" שואלת כיצד אנו יכולים לייצג "מזרחיות" חדשה מבלי ליפול למלכודות העבר הלא רחוק שלנו באמנות המערבית והישראלית יחדיו.  


גיא לוי חי ועובד בתל אביב. עוסק בציור. בוגר המחלקה לאומנות רב תחומית "שנקר".  

ויקי סקנדריון חיה ועובדת בתל-אביב וביפו. עוסקת ברישום, בציור ובפיסול. בוגרת לימודי אמנות ב"מדרשה" מכללת בית ברל, ובוגרת לימודי M.A בעבודה סוציאלית-קלינית באוניברסיטת"בר-אילן. 

תמיר צדוק חי ועובד בתל-אביב. עוסק בצילום ובוידאו. בוגר המחלקה לצילום של המדרשה לאמנות, בית ברל ובעל M.F.A בקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. מלמד וידאו וצילום בבצלאל, מוסררה ומנשר.

טל שוחט חיה ועובדת בתל אביב. עוסקת בצילום ובוידאו. בוגרת המדרשה לאמנות, בית ברל.


 
 


שנת התערוכות Burn Your Bridges Down 

התערוכה ‘שני ירחים' היא הרביעית בשנת התערוכות 2019 שמוקדשת לתערוכות המתייחסות לתמה Burn Your Bridges Down.

המילה "גשר", המתארת מבנה פונקציונלי ארכיטקטוני המחבר בין שני מקומות, משמשת גם כמטאפורה שגורה בשפה, וההוראה burn your bridges down מייצגת טקטיקת התמודדות במצבי מצור או רדיפה.

גשרים מסמלים טריטוריות פיזיות ונפשיות, שינויים ומעברים בין תקופות וקשרים בין-אישיים. אנו רגילים לחשוב שצמיחה והתקדמות מבוססות על רצף וגישור על פערים. אולם, לעתים, הדרך היחידה להתקדם הלאה, להמציא את עצמנו מחדש, להתרומם מזיכרונות וממערכות יחסים, היא ניתוק היחסים באופן בלתי הפיך; שריפת הגשרים כך שלא נוכל עוד לחזור לאחור, ולא נאפשר לשדי העבר להוסיף ולרדוף אותנו.

בשנת התערוכות 2019 נבחן המושג burn your bridges down ממגוון היבטים: אישיים, אינטימיים, פוליטיים, היסטוריים, מגדריים וחברתיים.