ראש פיה
אילן יונה
(תערוכת מלגה לבוגרי המדרשה)
אוצרות: עדי בצלאל / נועה ליברמן
28.08.2009 - 15.08.2009
על קש וזהב
בעבודותיו של אילן יונה אין פסולת, אין בזבוז, אין התכלות. הן מקיימות בתוכן פוטנציאל לתוצרי לוואי, אלא שהשבבים והנסורת אינם לכלוך, הם אבק פיות, שאריות המנצנצות כיהלומים. האמן מייצר פנטזיה על עמל וזיעה גופנית על ידי שימוש במחשב. קסם סטרילי. ערמות הגרוטאות השתולות ב"טבע" אינן מלכלכות כיוון שלא יוצרו מעולם. הן אבטיפוס דיגיטלי. זרות לנוף הגשמי, ההופך בהשראתן לפנטסטי. קש הופך זהב, סתמי הופך קסום.
הקסם של השוליה
יונה משכפל את עצמו. לובש ופושט דמויות ותפקידים: הוא להקת פיות, או לחלופין צבא של פועלות ב"סווט־שופ", ובמקום אחר הוא "רד־נק" חסר תועלת. הוא השליט והנתינים, שוליה וקוסם גם יחד. בעבודות מתקיימת אוטופיה של איש אחד המנהל משק אוטרקי אולטימטיבי. הוא אינו נזקק עוד ליחסים עם העולם החיצוני. הוא יצרן וצרכן, פועל וצופה.
יש מאין: אין מיש
בתערוכה מתקיימת תנועה מעגלית הנובעת מחוסר האפשרות של הדמיון ליצור משהו חדש באמת. הפנטזיה שבה חי האמן מושתתת על ערכים קפיטליסטיים מוכרים. אגדות עם הופכות למוצר צריכה ניו־אייג'י. ציטוטים קולנועיים "גבוהים" הופכים לקלישאה. קסם הופך לאפקט זול. פנטסטי הופך למציאותי. גודש הופך לחסר. ערך הופך לקיטש, אהבה לפטיש. הכול רציני והכול מצחיק.
עניין של השקפה
הדמויות שמגלם יונה אותנטיות באופן המודע לעצמו. הן מחויבות לפנטזיה באורח פיזי ממש. נכנעות לאורות מהבהבים, מתנהלות באופן פסיבי, ספק פועלות ספק מופעלות על ידי חפצים הנדמים מכושפים. הקסם חדל מלשרתן, הן הופכות משועבדות לו. הכישוף מותר כאשר דמות מיישירה מבט למצלמה. מבט זה משיב לחומרי העבודה את צורתם הארצית. הזהב חוזר להיות קש.
כתבו: אורי לוין, פלג דישון וליאור שור