One week
מתן גולן
אוצרת: סמדר לוי
19.04.2018 - 18.05.2018
One Week
תערוכת היחיד של מתן גולן נושאת את שמו של סרט הקומדיה האילם "ONE WEEK" של באסטר קיטון משנת 1920. גיבורו של הסרט, שזה עתה נישא לאהובתו, מנסה במהלך שבוע אחד לבנות בית בהרכבה עצמית, שקיבלו בני-הזוג הצעיר כמתנת חתונה. בסופו של השבוע, לאחר שרשרת תזזיתית של טעויות, כישלונות בנייה כמעט מופרכים ושלל מניפולציות המופעלות על גופו של הגיבור ועל הבית הנבנה, מתפרק הבית לחלקיו.
במרכזה של התערוכה עומד פסל מחווה לסצנה איקונית מהסרט, שבה נופל ארצה אחד מקירות הבית בעת הרכבתו. הפסל one week - יציקה לבנה ורופסת בחומריותה של דגם קיר, שמבסיסו בוקעת אלומת אור זעירה - הוא זיקוק רגע ה"כמעט כישלון" הטרגי-קומי של הסצנה הקולנועית, לכדי אובייקט פיסולי מושהה מטבעו.
מתן גולן מאמץ את דמות הגבר האנטי-גיבור והקומית-טרגית של באסטר קיטון, כאב רוחני של העבודות בתערוכה. אל מול מחול הכישלונות הגבריים הקולנועיים לקינון ביתי של קיטון, תחת מעטה הומור רציני, אסתטיקה מינימליסטית מוקפדת ויחס בין דוממות לתנועה, מציב גולן כוריאוגרפיה מרחבית מפורקת ורופסת, בזמן הווה מתמשך. One Week יוצרת מרחב-פנים מושהה, נטול ציר עלילתי, המציע את אי-האפשרות לקינון - גברי בהכרח, כהוויה קיומית, מקומית, כמו-גם אמנותית.
עבודות האור של מתן גולן מקרינות בספיו של החלל תנועה של צורות אור מופשטות, שיוצרות התרחשויות מרחביות מונוטוניות ופואטיות, נטולות מתח ו/או פורקן. הן אף מסמנות את מרחב ההתרחשות כמרחב-פנים.
הגוף הגברי, למרות שאינו נוכח בחלל, הוא המחולל את העבודות ואת המרחב שיוצר גולן. את עיסוקו בשאלות ובהתנסויות גבריות, ממיר גולן במתודות של הופעה והנכחה חזותית, מצבים חומריים ואירועים מרחביים של מבניות נטולת כוח. בין נוכחות להיעלמות, בין אונות לחולשה חומרית ובין ציפייה להתרחשות לחזרתיות מונוטונית, One Week מניחה בחלל אלגוריות חזותיות פואטיות, נעות ודוממות - לא נטולות הומור ולעיתים נוגות. העבודות בתערוכה לוכדות ומזקקות סיטואציות רגעיות של התמקמות, ציפייה, ושבריריות גברית לכדי צורניות ותנוחות פורמליסטיות-ארכיטקטוניות.
ואני מבקשת להתעכב כאן בקצרה על רעיון ההשהיה ועל המונח 'תנוחה', שהשתמשתי בהם לתיאור אופי עבודותיו של מתן גולן. המונח 'תנוחה' מתאר מצב של גוף ביחס למרחב או של גוף לגוף (בעיקר ביחסים מיניים). כתיאור מצב, מגולמים במונח זה גם הרעיון זמניות והאפשרות להשתנות. אלה לכודים - הן כחומריות והן כדימויים - בהקרנות האור הנעות ובעבודות הפיסול, ההדפס והצילום הדוממות. אך זהו גם רעיון ההשהיה הנוכח במרחב העבודות. ההשהיה - שצלילה מאזכר גם את המונחים 'שהות' ו'שהייה' הרלוונטיים כשלעצמם לדיון זה - עניינה עיכוב, דחייה ואיחור של זמן פעולה או התרחשות. דימויי הקרנת האור הנע בחלל ודימויי הרפיסות המבנית והגופנית המוצבים בו, מזקקים את רגעי ההשהיה והדחייה של טרום-אירוע ומקבעים אותם בלופ, כהווה מתמשך. וכך, בזמן המתנה אין-סופי לאין-אירוע, ההשהיה הינה הזמן המנהל את המרחב של One Week.
_____
לסיום, אני בוחרת לצטט את המשפטים החותמים את מחזהו של סמואל בקט "מחכים לגודו":
ולדימיר: ובכן? נלך?
אסטרגון: כן, נלך.
לא זזים
סמדר לוי
בסיוע המחלקה לאמנויות, אגף התרבות, עיריית ת"א-יפו וקרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל-אביב
שנת התערוכות חזון וכשלון
תערוכה זו היא הרביעית בשנת התערוכות 2018, שתורכב כולה מתערוכות הסובבות סביב התמה 'חזון וכשלון'. על-ידי עיסוק בנושא הנבחר, מבקשים בגלריה אלפרד להרחיב את שדה המשמעויות הנרקמות בין המילים: חזון, הצלחה, כישלון, תכנון ואלתור, להעלות שאלות ביחס לגורמים המגדירים מושגים אלה ולפרק מוקדי כוח.
התערוכות שנבחרו ילוו באירועי פרפורמנס, הרצאות והקרנות, ובמהלך הקיץ מתוכננת תכנית רזידנסי של מספר אמנים שיצרו בחלל הגלריה בשיתוף הקהל.
בסדרת התערוכות 'חזון וכישלון', מבקשת גלריה אלפרד לבחון דווקא את ההזדמנויות האפשריות הטמונות בכישלון: ניסיוניות, שבריריות, חולשה, הססנות ובלבול. גלריה אלפרד מבקשת להפנות את הזרקור לתעוזה וללקיחת סיכונים הגלומות במילה כישלון. זאת, על מנת להציג גוונים נוספים בחוויה של עשיית האמנות ושל חוויית הצפייה.